לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
האחד שבהם, אדם גבוה ורזה, היה יושב אצל הפסנתר ואצבעותיו הארוכות רקדו וכרכרו במדפים וקולו ליווה את המנגינה. האחרים היו מסובים ומקשיבים וחושפים שיניים בהנאה. קריוקוף ניגש אל הראי ופישפש במראהו ויהי כבר אומר לבוא גם הוא אל האולם; אבל פתאום פרחה לה ובאה אל הפרוזדור גברת-הבית כעצמה, כשפניה צוהלים והיא לבושה אותה שמלה שחורה שלה… בראותה אותו, נדהמה קצת בתחילה ופתאום פרצה מחזה שאגה קלילה ופניה קרנו:
– אח, אדוני הוא זה? – קראה ואחזה אותו בידו. הנה זה סיורפריז! – אה, והנה גם מטרוניתא! – צחק לה הלז וחיבקה במותנה. – יוצא לנו איפוא, שגורלה של אירופה מוטל בחיקה של צרפת ורוסיה?
– הרי אני כה שמחה! – התחילה הגברת צוחקת והסירה בזהירות רבה את ידו ממותנה. – ייכנס איפוא אל האולם. כל המסובים בשם מאנשי-שלומו הם… ואני אצווה בינתיים ויגישו לו תה. הלא אלקסי קוראים לכבודו? ייכנס איפוא – ואני מיד…
היא נופפה לו בכפה ופרחה לה ואחריה נשאר והיה מתפשט מסביב אותו הריח המיוחד והמתוק במקצת של הפרחים החריפים שלה. קריוקוף זקף את קומתו ונכנס את האולם. הוא היה ידידם וחברם של כל אותם האדונים שנמצאו אותה שעה באולם; ואולם כשנכנס, יצא ידי חובתו כנגדם רק בנדנוד קל שבראש. הללו השיבו לו שלום גם כן באיזה דוחק, כאילו אותו מקום, שבו הם נפגשים, אינו כדאי וראוי להם, או שהחליטו כולם יחד, בלי אומר, שיותר נוח יהיה להם ולכולם אם לא יהיו הפעם מכירים איש באחיו.