לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
במטותא, אדוני, אפשר יהא אחיו יכול, שידחה לי את סילוק חובי זה לשניים, שלושה ירחים?
– שאלה זו נוקבת ויורדת בלי חנינה? – התחיל הפורוצ'יק צוחק. – אחי היה יכול, שיחכה לה אפילו שנה שלימה; אלא שאני, אני הוא, שאיני יכול! כי כל מה שאני טורח בזה, גברתי, מחויב אני להגיד לה, איני טורח אלא בשבילי ובשביל עצמי. אני הריני זקוק לסכום אחד בלי כל דיחוי בדבר, ולאחי אין עכשיו אפילו פרוטה אחת פנויה, כאילו בכדי להכעיס. ולפיכך הריני מוכרח על אפי ועל חמתי לסובב במחוז ולגבות את חובותיו. הנה הייתי עד עכשיו אצל האריס שלו, אחד מבני האיכרים שבכפר, עכשיו הריני יושב אצל גברתי, ומכאן אסור מסתמא אל מקומות אחדים, וכך אטולטל ממקום למקום עד שיהיו בידי מן המוגבה חמשת אלפים רובל. ואותו סכום נחוץ לי מאוד – ממש באו מים עד נפש!
– אבל יחדל נא, אדוני – מה הוא סח! עד נפש… בבקשה, למה לו לאדם צעיר שכמותו סכום גדול שכזה? זו אינה אלא שרירות-לב סתם, משובה שבילדות! חמשת אלפים… וכי מה? כלום נתדלדל אדוני אגב הילולא? בקארטים הפסיד? או שמא הוא נושא לו אשה?
– אבל הגברת מצאה! – התחיל הפורוצ'יק צוחק וינקש בדרבנותיו, אגב קימה כל שהיא. – הריני אמנם נושא לי אשה…