לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
הגברת שושנה הדביקה את מבטה בהאורח. פניה חמצו והיא נאנחה:
– תמהה אני ותוהה. תשוקה משונה זו, שיש להם לבני אדם, לקחת להם נשים, מה טיבה? – קראה והתחילה מחפשת מסביבה את מטפחת אפה. – חייהם של בני אדם כל כך קצרים וחופשתם כל כך מצומצמה – והללו באים ומטילים עוד גם ריחיים על צווארם!
– אבל כל אחד ואחד, גברתי, יש לו תמיד נימוקיו שלו…
– אח, ודאי, ודאי. כמובן, יש לו תמיד לכל אחד ואחד נימוקיו שלו… אבל, במטותא, אדוני, כלום בת משפחה שאינה אמידה היא זו, שהוא נושא לו לאשה? יד האהבה הגדולה הויה בו? ולמה הוא זקוק דוקא לה"א ולא לדל"ת ולא לגימ"ל אלפים?
– נמצא, שלשונה של אותה מטרוניתא ארוכה במקצת. – חשב סוקולסקי וקרא:
– רואה היא, גברת, לפי המנהגים, המקובלים בחיל הצבא, אסור לו לאופיציר לישא אשה, אלא אם כן מלאו לו עשרים ושמונה שנה. אבל אם יש, שאחד מאתנו רוצה דווקא לבוא בברית הנישואים קודם זמנו, אז יש לזה שני דרכים: רוצה הוא, הריהו נפטר ויוצא בדימוס; לאו – הריהו מכניס אל קופת האופיצירים סכום של ה"א אלפים בתורת ערבון.
– אה, עכשיו הריני מבינה. אבל במטותא, אדוני.