לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
הנה אמר לי לפני זה, שכל אחד ואחד יש לו נימוקיו שלו… אפשר מאוד, שארוסתו של מר היא מצוינה מאוד, יוצאה מהכלל וכולי, וכולי, אבל… אני איני מבינה בהחלט, כיצד בכל זאת יכול אדם מן היישוב שיהא דר עם בת-אחת מבנות-חווה בכפיפה אחת… יהרגני נא הרוג – ואני איני מבינה. הרי אני חיה כבר, ברוך השם, קרוב לכ"ז שנה, ובכל ימי חיי הבלי לא פגשתי אפילו באשה אחת, שיהא אפשר, לפחות, לסבול אותה… כי בת חווה זו מה היא? ברייה גנדרנית, ברייה שקרנית, ברייה, שבהפקירא ניחא לה… מכל הנשים יחד אין אני סובלת מימי אלא את השפחות ואת הרקחות. לאלו, שאנו רגילים לקרוא בשם בנות-צורה, אין אני נותנת רשות להתקרב אלי אפילו כמטחווי קשת. וברוכים לי האלוהים, גם הן אינן אוהבות אותי ביותר והן בורחות תמיד מפני. אם יש, אשר נחוץ לה לאשה שכזו איזה סכום, הרי זו שולחת אלי את בעלה לפה, ובעצמה אינה מהינה אפילו מהינה אפילו להיראות בפני. לא מחמת גאווה, חלילה – אלא פשוט משום חשש. גזירה, שמא אקדמנה בסבר פנים, שאינו לפי רוחה. אח, נהירה לי שנאה זו של הללו אלי יותר מדי! כיצד? הרי זו באה ומגלה טפחיים ויותר מכל אותם הדברים היפים, שכולנו משתדלות כל הימים להסתיר גם מפני אלוהים וגם מפני אנשים!