לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ושר המשוררים כתב עשרים וחמשה ספרים גדולים וחדשים על הצפור העשויה, והספרים גדולים מכל מדה ומלאים תורה עמקה מני ים ומליהם מלים סיניות הקשות מכל, ואולם כל העם מסביב אמרו אשר קראו את הספרים ההם וגם הבינו אותם, ולא יאמר עוד עליהם: רק פתאים הם, ולא ירמסו אותם על הבטן.
ככה עברו ימי שנה אחת. והמלך והשרים וכל האנשים הסינים ידעו את כל קול וכל הגה היוצא מפי העוף העשוי, וידעו גם בטרם ישמעו, ואולם רק על כן חמדו את העוף הזה שבעתים מבראשונה. ויהי כל העם מרנן ומזמר עם העוף יחדו, והנערים אשר בחוץ מרננים ומזמרים: "בג-בג-בג! כלה-כלה-כלה!" והמלך מרנן ומזמר גם הוא. אכן רק עת פלאות היתה העת הזאת!
ואולם הנה בא יום, והמלך שוכב על משכבו בערב והעוף מזמר את מבחר זמרתו באזניו והיה לו למשיב נפש, והנה פתאם קול בקרב העוף בבטנו כקול שבר. פצפץ! אכן נתק בתוך העוף דבר מה! ואחרי כן: ברררר! כקול גלגלים רבים בהתגלגלם בן-רגע, ואחרי כן חדלה הזמרה כליל.