לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"פ!" ענה השר היושב ראשונה במלכות וינד בראשו.
והמלך שוכב על מטתו הגדולה והנחמדה, והוא קר כקרח ופניו הלבינו, וכל השרים אשר בחצר הפנימית חשבו כי מת המלך, והם נחפזים ונדחפים לבוא לתת גדל למלך החדש. והמשרתים ראו וימהרו גם הם, ויבואו וידברו בדבר הזה, והאמהות באו גם הן ותאספנה ותעשינה משתה תי. ובכל האולמים ובכל היציעות יריעות פרושות על פני הקרקע לבלתי ישמע קול אדם בלכתו, ותהי בכל הארמון דממה גדולה ונוראה מאד!
ואולם המלך עוד טרם ימות, ורק פניו הלבינו מאד ועצמותיו קפאו כלן, והוא שוכב על המטה הנחמדה עם המרבדים היקרים ועם רמוני הזהב, והאשנב אשר בגג פתוח, והירח בשמים מאיר לארץ ויאר את פני המלך ואת פני העוף העשוי.
והמלך האמלל כמעט עוד נשמה באפו מבלי יכול להשיב רוח, ויש אשר חשב כי ירבץ דבר על לוח לבו להיות לו למעמסה. אז פקח את עיניו ויבט וירא והנה זה יושב המות על לוח לבו והוא אשר היה לו למעמסה. והמות לקח את כתר הזהב אשר למלך וישימהו בראשו הוא, ובידו האחת לקח את שרביט המלך ובידו השנית לקח את דגלו הנחמד. והמלך ראה והנה ראשי קדקד שונים נשקפים אליו מבין מפלשי המרבדים, ויש מן הראשים אשר פנים נזעמים ורעים להם ויש מן הראשים אשר פניהם מפיקים שלום ונחת. והראשים האלה לא היו בלתי אם מעשים מן המעשים אשר עשה המלך בכל ימי חייו, הם המעשים הרעים והטובים גם יחד, ובבוא המות לשבת על לוח לבו ויבואו עמו גם הם והם נשקפים אליו.