לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
כי שמע הזמיר הקטן והחי את כל הרעה אשר מצאה את מלכו, ולא יכול להתאפק, וימהר מארץ גלותו ויבוא עד הלום, לנחם את המלך מיגונו ולתת תקוה בלבו.
וכאשר הוסיף הזמיר לזמר בקולו הנפלא, כן רפו פני צלמי הבלהות וכן שב הדם לפכות בעורקי בשר המלך, והמות גם הוא הקשיב וישמע ויאמר: "שירה לנו עוד, אתה הזמיר הקטן, שירה לנו עוד, אתה הזמיר הנחמד!"
"אמצא נא חן בעיניך ונתת לי בראשונה את שרביט המלך הנחמד והיקר ואת הדגל היפה והנהדר ואת הכתר העשוי זהב!"
והמות השיב את השרביט ואת הדגל ואת הכתר אשר גזל, וישיבם איש איש תחת שיר אשר שמע מפי הזמיר, והזמיר טרם ייעף וטרם ייגע בזמרו. אז ישורר על נעימות חצר-המות, אשר שם שושנים לבנות תפרחנה ואשר עץ הסורינגה יציץ שם ונתן את ריחו, והעשב אשר על פני האדמה רטוב מדמעות המתאבלים על המתים – וכשמוע המות את כל זאת, ותערוג נפשו פתאם ותכל אל גנו הנחמד ההוא, ויקם ויתעופף, ויהי כאד קיטור לבן וקר בצאתו את פני החדר בעד החלון.