לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"חן חן לך זמירי הטוב, זמירי הנחמד והיקר!" אמר המלך – "אותך ידעתי היטב! הן אותך גרשתי מן הארץ ומכל מדינות מלכותי, ואתה לא השיבות לי את כל הרעה אשר גמלתי אותך, ועשית עמי את החסד לגרש בנעימות קולך את צלמי הבלהות אשר אפפוני ואת המות גרשת מעל לוח לבי! במה אוכל להשיב את גמולך?"
"הן גמלת את משכורתי זה אז!" ענה הזמיר – "כי זמרתי באזניך בפעם הראשונה ועיניך הורידו מים, חי אלהים אם אשכח לך את אלה! אכן הדמעות אשר בעיני מלך הן הסגלות אשר ישובבו את נפש המשורר מאין כמוהן! ועתה תן לעפעפיך שנה ותנומה לעיניך, והתחזקת ושבת לאיתנך וחיית! הבה ואזמר עד תישן את שנתך!"
והזמיר נתן קולו בשיר – – והמלך נרדם ויישן ותמתק עליו שנתו מאד, ותהי שנתו ערבה ומתוקה!
וכאשר התעורר המלך וייקץ משנתו, והנה שמש הבקר זורח מן השמים, והוא בריא ואולם. ומן המשרתים הראים את פניו לא בא איש אל חדרו, כי אמרו כלם: מת המלך – ורק הזמיר עוד יושב על ענף העץ ולא חדל מזמר.
"הלא לעולם פה תשב!" אמר המלך – "ואת שיריך תשיר רק לעת תאוה נפשך, ואת עוף הזהב אכה ואפצפצהו לאלפי רסיסים!"