לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
"אבל יתר שאת ויתר עז לקולי כי ישמע מבין עצי היער!" ענה הזמיר, ואולם בשמעו כי כן שאל המלך, וילך עמהם גם הוא.
וארמון המלך עדה עדי תפארת על כל קצותיו, ויהי הקירות והרצפה העשוים פורצילאנה מזהירים ונוצצים באור פני אלפי מנורות זהב, ופרחים היפים מכל פרחי הגן הובאו אל תוך היציעות, הם הפרחים אשר פעמוניהם יתנו קול גדול, ותהי מרוצה גדולה בתוך האולמים ותגדל הרוח הנושבת, והפעמונים נתנו קול באין מעצור, אשר לא ישמע איש את רעהו בדברו.
ובתוך האולם אשר שם המלך יושב עשוי כן זהב קטן, אשר יושם עליו הזמיר בזמרו, וכל השרים והסגנים והחורים התקבצו ויבואו אל האולם, ואת השפחה הקטנה נתנו גם היא להיות נצבת מאחרי הדלת, ולה קראו עתה שם תפארת לאמר: גברת המבשלות אשר למלך, וכל השרים והסגנים והחורים לבושים את בגדי החמודות, וכלם הביטו אל העוף הקטן אשר מראהו שיבה ואשר המלך חפץ ביקרו.
והזמיר נתן את קולו ויזמר – ותראינה הדמעות בעיני המלך. אז התאמץ הזמיר וייטיב לזמר שבעתים מבראשונה, וכל העם שומעים את הקולות ולבם נשפך בם כמים, והמלך יושב ושומע ומתעדן ומתענג, ואחרי כן הואיל לצוות אשר ילבישו את הזמיר נעל זהב על צואריו, והיה לו לאות יקר וגדולה, ואולם הזמיר ברך את המלך בשלום וימאן לקבל, כי אמר אשר שכרו לפניו.