לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
וזמירות נענה בקול אחרי אבינו
מבטן הומיה, מלבבות חלולים –
אז נטפל הצרצר גם-הוא למקהלה,
ויצרצר בזמירות מסדק האפלה.
בהיות ימי סגריר ובנשף הלילה,
בשלט בבית אבי דמי קדרות גדולה,
וחללו המדכא כמו הזה ודומם
וחולם חלום עגום בכנף שקוץ שומם.
זה עקת הדחקות, דמי דלות מנולת,
בנשא שבע נפשות עין שואלת –
זויות שוממות, דמעה נעצרת;
על-גבי הכירה החתול מיללת,
בסל אין פת-לחם, שאור – במשארת,
לחמם אין גחלת, וגריסין בסיר –
אז הציץ הצרצר מנקרת הקיר
וינסר שירתו היבשה, הריקה,
כעש קוססה לבי, נשמתי בוקקה.
לא-זעפה שירתו, לא-נחמה, בכתה,
גם-קב לא ידעה – שוממה היתה;
שוממה כמות, כהבל חיי תפלה,
ואבלה, בלי אחרית ותכלה אבלה.
ואי מזה תבא אנחתי ידעת?
אמי נתאלמנה, בניה נתיתמו;
עד-קמה מאבלה הדאגה קדמתה: