לחץ כאן כדי להתחיל להקליד ⌨️ (Click here to start typing)
ותשב בת המלך במגדל ההוא, ושבעים הסריסים שומרים אותה מכל משמר ושוקדים עליה יומם ולילה וחרדים למלאת את-הקטנה ואת-הגדולה במשאלותיה. וגם מכל שמחה לא מנעו לבה, כי כן צוה המלך, להרבות שעשועים לנפשה ולא תשומם בבדידותה. ורק את-האחת קצרה ידם מתת לה: להוציאה מפתח המגדל וחוצה, כי היה המגדל סגור ומסגר מכל עבר, אין יוצא ואין בא. והיה מדי יצר לרוחה בבית פנימה – ועלתה אל גג המגדל והתהלכה שם לרוח היום, או אל מעקה הגג תשען, והביטה אל מרחבי הים אשר מסביב והקשיבה להמון גליו והיתה לה הרוחה.
וצופה עמד על החומה יומם ולילה, ועיניו פקוחות על הים מסביב, וישמר על האי מגשת כל-ספינה ומדרך כף רגל בכל- גבולו סביב; רק פעמים ביום, בבקר ובערב, תופיע סירה קלה על פני הים, הרחק מהאי כמטחוי קשת, ודמות אדם בתוך הסירה, ציר שלוח מאת המלך לדרש בשלום הנערה. ונטה האיש מרחוק בנס הלבן אשר בידו, לאמר: "השלום לבת המלך?" ונופף הצופה לעמתו גם הוא נס לבן, לאמר: "שלום!" – והפכה הסירה כרגע ונעלמה בקצה השמים.